החלטה בתיק בש"א 160621/07

1.                   עניינה של התביעה השבה ופיצוי בגין אי ביצוע חוזה מכר מקרקעין, אשר נחתם ביום 13.11.1980 בין התובעים לבין עמותת בית מנוחה לזקנים גלמודים, אשר היתה בעלת מחצית מהזכויות במקרקעין.

2.                   כתב התביעה הוגש ביום 29.12.2004, ובמסגרתו טוענים התובעים כי רומו על ידי הנתבעים 1-4, חברי הנהלת העמותה, אשר פעלו לקידום וביצוע עסקת המכר, הגם שידעו כי העמותה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעים וכי סופו של הנכס להיות מועבר לצד ג', לו היה משועבד. הנתבע 5 הינו מפרק העמותה, ולגביו נטען כי פעל להעברת הזכויות לצד ג', מבלי לוודא העדרה של עסקה נוגדת, ובניגוד להחלטת ההנהלה למכירת זכויות העמותה בנכס לתובעים.

3.                   התובעים טוענים כי מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים פגעו בזכותם הקניינית בנכס וגרמו לכך שאיבדו את היכולת להחזיק בו, להשתמש בו ולהנות ממנו.

4.                   הנתבעים 1, 3 ו- 5 עותרים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והעדר עילה ויריבות.

5.                   הנתבעים מתארים את השתלשלות האירועים שקדמה להגשת התביעה וטוענים, כי זו יוצרת רושם מבוסס שהתובעים ידעו ידיעה נמשכת לאורך השנים, מאז נחתם חוזה המכר, על הקורות את הנכס, לחלופין, מחדליהם של התובעים עולים כדי עצינת עיניים השקולה לידיעה ממשית ואין הם יכולים להסתתר תחת הטענה כי לא היתה להם ידיעה על התרמית.

6.                   התובעים נסמכים על הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, הדנה במקרה של תרמית, וקובעת, כי התקופת ההתיישנות תחל ביום נודעה לתובע התרמית או ההונאה. לשיטתם, התרמית היתה מתן הבטחה, אשר מלכתחילה לא היתה כוונה לקיימה. עמדתם של התובעים היא, כי רק ביום 4.10.99, בהמשך להוצאת נסח רישום מקרקעין, בעקבותיו נתגלה כי הזכויות בנכס נרשמו על שם רוכשים אחרים, נוגע להם דבר המירמה. הם מוסיפים, כי לאחר מכן נוגע להם גם על דבר הפירוק ועל מיניו של הנתבע 5 כמפרק העמותה, לגביו מבקשים התובעים להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

דיון והכרעה

1.                   קיימים שלושה טעמים שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצד הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא שבתי המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח [ראה והשווה כב' השופט זילברג בע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ. בנק המזרחי בע"מ ואח' יד(1) 687].

2.                   אשר לטענות ההתיישנות והשיהוי, מבכר אני, בשלב זה, את עמדת התובעים.

3.                   לא נסתר מעיני, כי התובעים הגישו תביעתם זמן רב לאחר כריתת עסקת המכר, בטענה כי הופרה, וכי לאורך השנים החזיקו בנכס ונהגו בו מנהג בעלים. אכן, החוזה נחתם בשנת 1980, אלא שהתובעים טוענים, כי רק בשנת 1999 התגלה להם דבר המירמה והפירוק. אם כך הוא המצב העובדתי, לא ניתן לומר בוודאות, בשלב הסף, כי התובענה התיישנה.

4.                   לנתבעים טענות עובדתיות אשר שנויות במחלוקת בין הצדדים. טענותיהם מבוססות, בין היתר, על הנחות והשערות, ודבר ידיעתן של העובדות מוכחש על ידי התובעים. זאת ועוד, על פי כתבי הטענות לא ברור אלו מבין העובדות והפעולות המיוחסות לנתבעים נעלמו מעיניהם של התובעים והאם חוסר ידיעתם, כביכול, את מצבו של הנכס, נבע מסיבות שלא היו תלויות בהם ושלא יכלו למנוע אותן אף בזהירות סבירה. על התובעים יהא, אפוא, להוכיח מתי נולדה עילת התביעה ומתי נודעו להם העובדות המהוות לכאורה את עילת התביעה. במסגרת זאת, יש לבחון גם את סבירות התנהגותם של התובעים והתנהלותם לאורך השנים. יצוין, כי דחיית מועד גיבושה של עילת התביעה עלולה להיות, בהעדרן של נסיבות המצדיקות זאת, בלתי סבירה. אולם, בשלב זה, לבטח לא ניתן להורות על סילוק התביעה על הסף, בטרם הובאו ראיות הצדדים בענין זה.

5.                   אשר לטענות בדבר בעדר עילה ויריבות, מצאתי, שגם דינן, בשלב זה, להידחות.

6.                   לתובעים טענות אישיות כנגד הנתבעים 1-4 ואלו מפורטות בסעיפים 29-31 לכתב התביעה. לפי גרסת התובעים, נמנו הנ"ל על הנהלת העמותה, מכרו הנכס לתובעים, והיו שותפים למעשה המרמה. לגבי הנתבע 5 נטען להתרשלות בביצוע תפקידו במפרק העמותה (ס' 32 לכתב התביעה).

7.                   הנתבע 3 טוען כי הנתבעת הנכונה על הפרת החוזה הינה העמותה ומפרקה, ומצרף מסמך החתום על ידי יו"ר העמותה, ולפיו אינו חבר בהנהלת העמותה ואין לו כל קשר עם המוסד ומוסדותיו. מנגד, טוענים התובעים, כי הוא אשר קיבל את התמורה וחתום על מסמך (נספח 4 לכתב התביעה), המעיד, לכאורה, על מעמדו כחבר הנהלת וכבעל זכות החתימה, ביחד עם הנתבע 1.

8.                   הנתבע 5 סבור, כי מששוחרר מתפקידו ולאור הודאת התובעים כי רומה, הרי שאין כל עילה כנגדו בגין אופן מילוי תפקידו במהלך הפירוק. התובעים גורסים כי היה בידיו כל המידע והסיבות לחשוד במנהלי העמותה ולהעמיק מעשיהם, ואילו היה פועל כך, אזי היה מגלה את דבר מכירת הנכס לתובעים.

9.                   כידוע, בשלב הסף בית המשפט אינו שומע ראיות, אלא ניזון מכתבי הטענות לבדם. טענות הצדדים הינן, לפחות בחלקן, טענות עובדתיות, וברי, כי אין השלב הנוכחי מתאים להכרעה בענייני עובדה. אלו דורשים ליבון ראייתי ועל כן, סבור אני, כי לא ניתן להכריע עתה בסוגית היריבות והעילה. מובן שעל התובעים הנטל להוכיח תביעתם כלפי כל אחד מן הנתבעים, ואם יתברר, בסופו של יום, כי תביעתם משוללת כל יסוד, עשוי הדבר לבוא לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות.

10.               לסיום, ראוי לזכור, כי סילוק תביעה על הסף הוא אמצעי קיצוני הננקט בלית ברירה [ראה כב' השופטת ט' שטרסברג - כהן ברע"א 1689/97 גראונד א.ש. בע"מ אדם טבע ודין, תק-על 97 (2) 174].

השופט א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 138, מסביר מהי המדינית השיפוטית הראויה באשר לסילוק תובענה על הסף:

"הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות המשפטית הרצויה, היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף 'הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה'. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה".

11.               לאור האמור לעיל, הבקשות נדחות. לנתבעים שמורה הזכות לשוב ולהעלות טענותיהם בשלב מאוחר יותר.